כולם היו בניו - התשובה של קרייזלר לפורד מודל A. משנות השלושים לרמת אביב

מאת: רוני פינקלר   צלם: תומר פדר    (פורסם במקור במגאזין אוטו גליון מספר 198)

"רכב לכל פועל" היה פרי חזונו של הנרי פורד, האיש ששינה - בעצם, עיצב - את פני ההיסטוריה המוטורית. נכון, הרכב המככב בעמודים אלו הוא של קרייזלר, אבל הוא חייב את קיומו לפורד, ולא רק בגלל הצלחת המכונית שנבנתה על פס ייצור. לקראת סוף שנות העשרים החלו לרחף שמועות כי פורד מתעתדת להפסיק את ייצור מודל T. קרייזלר החליטה לתקוף בתפר שבין הדגמים.

אנשי החברה החליטו לפתח מנוע חדש שיחליף את זה ששימש את החברה עוד מתחילת שנות העשרים. למנוע החדש היו שישה צילינדרים ולא ארבעה ומתוך כך עלה הנפח וההספק רשם גידול מבורך.ב-1929 נולד דגם "65" על שם המהירות המרבית אליה הוא אמור להגיע (מדובר במיילים כמובן, וזה 105 קמ"ש). לדגם זה יוצרו לא פחות מאשר שש גרסאות: ביס ניס קופה, רודסטר, וגרסה משפחתית עם 2 דלתות או 4 דלתות. מחירי דגם זה נעו בין 1040 ל-1145 דולר (לפי הגרסה). השמועה הוכחה כנכונה. חברת פורד יצאה לשוק עם מודל A, והיקף המכירות היה כמעט כפול מזה של קרייזלר 65. דגם זה לא הטביע את חותמו בדפי התהילה המוטורית, ולבסוף מצא עצמו מהגר למדינות דרום אמריקה. משם, אגב, הגיע העותק המככב כאן.

האיש והסיפור

הסיפור ברכב קלאסי הוא לא רק הדגם עצמו, אלא קורות חייו הפרטיים, מציאתו ודרך שיפוצו. לכך מצטרף, לא פעם אך בצמצום, גם סיפורו של בעל הרכב. במקרה של הקרייזלר הזאת, היחס קצת שונה - ולא בגלל דגם המכונית או תהליך השיפוץ, אלא בגלל האיש עצמו. בועז דגן הוא שם דבר מזה שנים בתחום הקלאסיקה המוטורית. הוא מוכר בעיקר בחוג האופנוענים הקלאסיים ובבעלותו לא פחות מ-27 אופנועים, משנות ה-30 ועד שנות ה-90, רובם במצב תצוגה גבוה. למרות שבועז סבא כמעט 14 שנים, הילד שבו מסרב להתנתק ממנו. לא פעם, כאשר אני מגיעה לבקר אותו בעסק המשפחתי, ואמר לי בנו איל כי "אבא יצא לעשות סיבוב על אופנוע ועוד מעט ישוב". וכמו דון קישוט המסרב להיכנע לטחנות הרוח המרושעות של הזמן, כך גם בועז דגן, האביר בן דמות האספן המוחלט, רכוב על אחת מיצירות המופת שלו, חבוש קסדת צלחת ומרכיב משקפי מגן בפני הרוח. בועז הוא בן דור מקימי המדינה, שהיה במשך השנים שלאחר מכן עסוק בכל מיני דברים שלא מספרים אותם. רק דבר אחד אומר: הוא האיש שבעט בישבנו של שליט אוגנדה, אידי אמין, כאשר זה עשה את קורס הצניחה בארץ (יש הרבה מתושבי אוגנדה שהיו מודים לו אם היה מסיר מאמין את המצנח קודם).

לא כל דבר עשה בועז לפי הספר. אופנוע היה לו כבר מגיל 14, ואת הדרך לבסיס, כאשר כולם דחויסם באוטובוסים של אז - לפני יובל שנים - עשה הוא על גבי המצלס שלו. גם אופנוע זה נמצא ברשותו. במדינה עם מעט סוכר, אגזוזים לא היו תמיד זמינים. התוצאה הייתה חצי שנת רכיבה ללא מפלט ועם הרבה רעש. אבל בועז אוהב גם מכוניות, וככל שהן ישנות יותר, הרי זה משובח. באוסף של דגן נמצאות, בין השאר, שברולט פליטליין קופה 1948, שברולט סטייל ליין קונברטיבל 1951, גייפ ויליס, 1942 ושברולט בל אייר 1955. אבל אלו כולן חדשות מדי, ובועז חלם על משהו ישן יותר, משנות השלושים. לפחות. ובישראל, למצוא אחת כזאת, מה לעשות, זה לא ממש קל.

וזה החלק שלי. כמו כל אחד מכם שפותח את מדורי מכירת הרכב בלוחות העיתונים - גם אם הוא ממש לא צריך - כך גם אני. ההבדל הוא שאני מגיע היישר למדור הענתיקות. לרוב אני בוחן את רק את כושר הזיכרון שלי ביחס לדגמים המופיעים בלוח. אולם, פעם אחת הלכתי הרבה יותר רחוק. "למכירה: רכב משנות ה-30". בלי לחשוב אפילו פעם, תקשרתי לבעל הרכב. לאחר שהצגתי את עצמי בנימוס, התחלתי לתחקר את האיש באופן שלא היה מבייש חוקרי שב"כ.
 

וזה היה קרייזלר דגם 65 שנת 29. הרכב הזה שופץ בארגנטינה הרחוקה, והובא לארץ שלוש שנים קודם. עוד הוא מדבר והשם "בועז דגן" עלה והתייצב בראש. ובועז, מעבר לרצונו להיות בעלים של רכב שכזה, הוא איש של מעשים. השיחה ביני לבין בועז הייתה קצרה. בסופה ניתן לי אור ירוק לבדוק את הרכב לטובת רכישתו. התכוונתי לבדוק את הרכב ממש כפי שבודקים רכבים קלאסיים יקרים בהרבה. לאחר שנתיים של לימודים באנגליה בתחום שיפוץ, שחזור והערכת מכוניות אספנות היה באפשרותי לעשות כן.

וכך מצאתי את עצמי עומד לפני דלת מחסן ממתין כמו ילד. אלא שלאחר שהשערים נפתחו, והרכב התגלה, זנחתי באותה שנייה את התוכנית המקורית לבדוק את הקריילזר הזה כאילו ומדובר ברולס רויס מאותה תקופה. אבל הבדיקה נעשתה, וגם תהליך הרכישה היה קצר. שני הצדדים (הקרייזלר ובועז) הרוויחו ממערכת היחסים החדשה. בועז זכה סוף-סוף להיות בעליו הגא של רכב משנות ה 30, והקרייזלר זוכה לאין ספור פינוקים ותשומת לב. לא פלא לכן כי בכל פעם שאני מבקר במקום, אני זוכה קודם כל לתפיחה הוגנת בכתפי (וזה כואב. האיש חזק כמו שור). לאחר שאני מתאושש ובועז שמח לגלות כי שוב אני מסוגל להקשיב, הוא מפציר בי אקח את הקרייזלר לסיבוב. אני מסרב בנימוס, אבל הפעם, לטובת הכתבה, הייתי מוכרח.

נהיגת רכב קלאסי היא עניין מורכב: גם בגלל התפעול של האוטו, גם בגלל תגובת הסביבה. לגבי הנהיגה, אומר בעדינות (כדי שה-65 לא תיעלב) כי נדרשים כאן הרבה ריכוז, לא מעט כוח, ושפע קואורדינציה (החשובה בשילוב ההילוכים). והקרייזלר, אמשיך באותה נימה של משפים מתונים, מושכת תשומת לב. חלק מהצופים מוחא כפיים בהתרגשות; חלק אחר עומד נדהם כאילו לא במכונית קלאסית מדובר, אלא בצלחת מעופפת שנחתה בכביש חיפה.
 

במבט מלומד, אפשר לומר כי קרייזלר 65 נכשל בהשגת יעדיו עם המעבר לשנות השלושים של המאה הקודמת. במבט מתרשם ברור כי דגם זה מהווה עדות מרשימה לרוח התקופה, והוא אחד מהמכוניות היותר מרשימות ויפות במועדון החמש בפרט ובכבישי הארץ בכלל. ואין איש המתאים יותר להיות בעליו מאשר בועז דגן, איש שאוהב יצירות מוטוריות קלאסיות ומתייחס אליהן כאילו היו ילדיו.